מנהגי אבלות

זמן האבלות במסורת היהודית מחולק לארבע תקופות מרכזיות על פי מרחקן ממועד הפטירה, ובכל אחת מהן מנהגי האבלות הולכים ומצטמצמים:

• תקופת האנינות – הזמן שבין הפטירה לבין הקבורה

• השבעה – השבוע הראשון שלאחר הקבורה

• השלושים – החודש הראשון שלאחר הקבורה

• שנת האבל – שנים-עשר החודשים שלאחר הקבורה.

לאחר מכן נהוג יום זיכרון פעם בשנה, המצוין בתאריך העברי של יום הפטירה.

תקופת האבל ומנהגי האבלות משתנים על פי הקרבה לנפטר: האֵבל על אב ואם הוא הממושך ביותר ואורך שנה שלמה, ולעומתו האבל על קרובים אחרים אורך שלושים יום. מנהגי האבלות מגוונים ומשתנים ממקום למקום ומעדה לעדה. להלן יובאו עיקריהם בכל אחת מארבע תקופות האבלות, כמקובל ברוב קהילות ישראל.

 

א. אנינות – בין פטירה לקבורה

לזמן שבין הפטירה לקבורה נקבע במסורת היהודית מעמד מיוחד. קרובי המשפחה של הנפטר (אב ואם, אח ואחות, בן ובת, בעל/אישה) מכונים "אוננים". מכיוון שהם שרויים עמוק בכאבם ודעתם נתונה בהכנות ההכרחיות לקבורה, הם אינם נדרשים לבצע מצוות "עשה" (כגון: תפילה), אולם מנהגי האבלות מתחילים כבר בפרק זמן זה, והאוננים נדרשים להימנע מרחצה, מסיכה (איפור וקרמים), מתספורת ומגילוח, מהשתתפות בשמחות ומיחסי אישות. כמו כן נאסר על אוננים לאכול בשר ולשתות יין. אם זמן האנינות חל בשבת בטלים מנהגי האבלות (למעט האיסור על יחסי אישות).

 

ב. השבעה

מיד לאחר הקבורה האבלים באים אל הבית בו הם יושבים בשבוע שלאחר הקבורה, וכך מתחילה למעשה ה"שבעה". לפי המסורת, יש חשיבות רבה בשותפות של האבל עם האבלים האחרים ועם בני משפחה וידידים. לפיכך, מקובל כי במהלך כל אותו שבוע האבלים יושבים בבית האֵבֶל בלי לצאת ממנו, ומכריהם באים אליהם לבקרם ולנחמם. ייתכן שנוכחותם המתמדת של המנחמים מכבידה מעט על האבלים, אולם על פי המסורת, דווקא כך יהיה קל יותר בימי האבל הראשונים להתמודד עם האבדן.

ספירת ימי השבעה

את שבעת ימי האבל מתחילים לספור מרגע הקבורה. הימים במסורת היהודית נמנים משקיעת השמש ועד שקיעת השמש שלמחרת (ולא מחצות הלילה לחצות הלילה שלאחריו). לכן, אם נותרו ולו דקות ספורות של אור יום לאחר הקבורה, ייחשב יום הלוויה כיום הראשון של השבעה. תקופת השבעה מסתיימת בבוקר היום השביעי שלאחר הקבורה, לאחר ישיבה קצרה בלבד באותו היום.

שימו לב! ישנם חגים המפסיקים את השבעה או דוחים אותה לאחריהם. אם הקבורה נערכה לפני אחד החגים סוכות, פסח, שבועות, ראש השנה או יום הכיפורים – מסתיימת השבעה לפני כניסת החג. במידה והסתיימו כבר ימי השבעה – מקצר החג את מניין ימי השלושים. לעומת זאת, אם חלה הקבורה בימי חול המועד – נדחית השבעה ומתחילה רק במוצאי החג. חג הפורים אינו דוחה את השבעה, אולם מחליפים לכבודו בגדים ויוצאים בו מן הבית.

מנהגי השבעה:

סעודת הבראה: מיד עם שובם של האבלים מבית העלמין, מוגשת להם על ידי קרוביהם או חבריהם סעודה הנקראת "סעודת הבראה", ובה נהוג לאכול מאכלים מעוגלים, כגון ביצים, עדשים וכעכים (בייגל'ה), כסמל למעגל החיים.

איסור מלאכה: בכל תקופת השבעה האבלים אינם עובדים ומקבלים את שירותיהם, כולל הכנת האוכל, מידי המבקרים שמנסים בדרך זו להקל עליהם.

איסורי הנאה: מלבד איסור המלאכה יש איסורים אחרים שעיקרם הימנעות מהנאה, ובהם איסור רחיצת הגוף (יש הנוהגים לרחוץ חלקים מגופם במים קרים לשם ניקיון), החלפת הבגדים וכיבוסם, תספורת וגילוח, סיכה (איפור, מריחת משחות שלא לצורך רפואי), נעילת הסנדל (נעילת נעליים מעור), תשמיש המיטה (קיום יחסי אישות), השתתפות בשמחות ויציאה מן הבית. יש הנוהגים גם שלא לאכול בשר ולא לשתות יין, המסמלים חגיגיות ושמחה. נוסף על כך, נהוג כי האבלים אינם שואלים בשלום חבריהם ויושבים על כיסאות נמוכים.

שינה בבית השבעה: יש אנשים שישנים במשך כל השבעה בבית אחד, גם אם הם רבים והבית קטן. אחרים שוהים יחד לאורך היום, אולם פורשים כל אחד לביתו לשעות הלילה.

לבוש: בתקופת השבעה נהוג ללבוש את הבגדים שבהם נעשתה הקריעה בזמן הקבורה, ולא ללבוש בגדים חדשים או בגדים שגוהצו זה עתה. יש אבלים שאינם נשארים באותם בגדים בכל ימי השבעה.

הדלקת נרות נשמה: נהוג להדליק נר נשמה משעת הפטירה ובמשך כל ימי השבעה.

תפילה ולימוד בבית האבל: כדי לאפשר לאבלים לומר קדיש במניין, יש הנוהגים לארגן תפילות בבית שבו יושבים שבעה. לשם כך יש להביא לבית האבל ספר תורה, סידורים וכיפות, וכן לדאוג שלפחות עשרה גברים יגיעו לשעות התפילה. במידה והדבר אינו מתאפשר, מותר לאבלים לצאת מבית האבל כדי ללכת לבית הכנסת לשם אמירת הקדיש.

נוסח התפילה בבית אבל הוא נוסח התפילה הרגיל, בכמה תוספות והשמטות. אל התפילה מוסיפים 'קדיש יתום' ומזמור מ"ט או ט"ז בתהלים. בקהילות המזרח נאמר לאחר כל תפילה נוסח האשכבה.

נהוג כי האבלים אינם לומדים תורה ואינם קוראים בתורה, אלא רק בענייני אבלות. יש בתי אבלים שנהוג בהם ללמוד משניות לעילוי נשמתו של הנפטר בזמן שבין תפילת מנחה לתפילת ערבית. לימוד משניות מקובל בשל הדמיון הצלילי שבין המילים "משנה" ו"נשמה". המשניות הנבחרות הן בדרך כלל משניות המתחילות באותיות היוצרות את שמו הפרטי של הנפטר, משניות העוסקות בחיים ובמוות וכן משניות ד'-ז' במסכת מקוואות פרק ז', היוצרות בראשיהן את המילה "נשמה".

שבעה בשבת : השבת אינה מפסיקה את השבעה, אולם בשבת עצמה אין מתאבלים. לקראת השבת האבלים מתרחצים, לובשים בגדים נקיים ויוצאים מן הבית, ואינם נוהגים מנהגי אבלות כלפי חוץ. מנהגי אבלות שבתוך הבית, כגון הימנעות מיחסי אישות, נמשכים גם בשבת.

עלייה לקבר בתום השבעה: בתום שבעת ימי האבל נהוג שהמשפחה עולה לקבר הנפטר. באותו היום האבלים יושבים זמן קצר בלבד, ואפילו דקות מעטות. הקמת האבלים מהשבעה נעשית על ידי קריאה של המנחמים לאבלים: "קוּמוּ מֵאֶבְלֶכֶם" או בציטוט פסוקי נחמה. לאחר מכן האבלים קמים, נועלים נעליים רגילות ונוסעים לבית העלמין.

אין חובה לעלות לקבר דווקא בבוקר. ניתן לעשות זאת במשך היום על פי מה שנוח למשפחה ולחברים. מותר להתקלח ולהחליף את בגדי האבלות עוד לפני העלייה לקבר.

בבית העלמין נוהגים לערוך טקס קצר ובו נאמרים מזמורי תהלים, תפילת אשכבה ואוסף פסוקים (ממזמור קי"ט בתהלים) המתחילים באותיות היוצרות את שמו הפרטי של הנפטר ואת המילה "נשמה". לסיום אומרים "קדיש יתום" (בתנאי שיש מניין) ותפילת "אל מלא רחמים".

ג. השלושים

לאחר תום השבעה נמשכים מנהגי האבלות באופן מצומצם יותר, עד תום ה"שלושים". שלושים הימים נמנים מיום הקבורה, ולא מסיום השבעה. בתום השלושים תמה תקופת האבל על מרבית קרובי המשפחה, חוץ מאבל על אב ואם הנמשך שנים-עשר חודשים.

בתקופת השלושים נוהגים לשוב ולצאת מהבית ולעבוד, אך נהוג להימנע מלהסתפר, להתגלח וללבוש בגדים חדשים. יש הנוהגים שלא ללבוש בגדים מגוהצים או חגיגיים ושלא להתקלח במים חמים, ויש גם שאינם משתתפים בשמחות ואינם הולכים למקומות בידור (יש המשתתפים בחופה ובטקסי ברית מילה ופדיון, אך לא במסיבות הנלוות אליהם). מנהג נוסף הוא שלא לשמוע מוסיקה כלל, ואף לא שירים ברדיו ובטלוויזיה. כן יש הנוהגים להדליק נרות נשמה לאורך כל ימי השלושים.

שימו לב! אם במשך ימי השלושים חל אחד החגים סוכות, פסח או שבועות, ראש השנה ויום הכיפורים, נפסקים מנהגי האבלות של השלושים ואינם מתחדשים לאחר החג.

אמירת "קדיש יתום": בשלושים ממשיכים האבלים ואומרים "קדיש יתום" בעת התפילות. גם מבין האנשים שאינם הולכים לבית הכנסת דרך קבע, יש שנוהגים בתקופה זו ללכת לבית הכנסת לשם אמירת קדיש.

 עלייה לקבר בתום השלושים: בתום שלושים ימים מן הקבורה המשפחה עולה לקבר הנפטר. מקובל כי עלייה זו לקבר היא גם טקס חנוכת המצבה. טקס העלייה לקבר הנערך בסיום השלושים וביום השנה כולל את אותם הפסוקים והתפילות הנאמרים בעלייה לקבר בסיום השבעה.

ד. שנת האבל (שנים-עשר חודש)

באבל על הורים נמשכים מרבית דיני השלושים שנים עשר חודשים (שנה).

שימו לב! בשנה מעוברת מסתיימים מנהגי האבלות בתום שנים-עשר חודשים, אולם העלייה לקבר נעשית על פי רוב רק לאחר שלושה-עשר חודשים מן הפטירה והקבורה (מעטים נוהגים בשנה כזו לעלות לקבר גם בתום שנים-עשר חודשים).

אמירת "קדיש יתום": תפילה זו נמשכת עד תום אחד-עשר חודשים מן הקבורה.

מנהגי אבלות בשנת האבל: בשנים-עשר חודשי האבלות נוהגים שלא להשתתף בשמחות ובאירועים רבי משתתפים, לא לבלות ולא ללבוש בגדים חדשים. המנהג שלא להסתפר ולא להתגלח עשוי להימשך מעבר לשלושים ויש הנוהגים להמשיך בו עד תום השנה, אך יש גם כאלה הנוהגים להתגלח מיד בתום השלושים. המסורת קובעת כי אדם יגדל את זקנו פרא "עד שיגערו בו חבריו", וכך גם בעניין תספורת.

עלייה לקבר בתום שנת האבל: בתום השנה מיום הפטירה לפי לוח השנה העברי (במקרים נדירים – בתום שנה מיום הקבורה) עולים לקבר, עורכים שם טקס קצר ונושאים דברים אישיים.

לפירוט על טקס העלייה לקבר

 

ה. יום השנה (יאר-צייט) וימי "יזכור"

יום השנה: בכל שנה, בתאריך העברי שבו אירעה הפטירה, נהוג לציין את היום ולהעלות את זכר הנפטר. נוהגים להדליק נר נשמה לאורך אותה יממה, לעלות אל הקבר ולקיים לידו טקס קצר, הכולל את אותם הפסוקים והתפילות הנאמרים בעלייה לקבר בסיום השבעה. יש הנוהגים ללמוד מספר משניות לאחר הטקס, לעילוי נשמתו של הנפטר, או לקיים אזכרה בבית הכנסת או בבית אחר. יש הנוהגים לעלות לתורה בשבת שלפני העלייה לקבר או באחד הימים האחרים, שני וחמישי, שבהם קוראים בתורה בבית הכנסת.

ימי "יזכור": אלה הימים שבהם נערכים ברבים מבתי הכנסת טקסי הזכרת נשמות. ימים אלו הם יום הכיפורים, היום השביעי של חג הפסח, חג השבועות ושמחת תורה. הזכרת הנשמות נערכת במהלך תפילת הבוקר, בין קריאת התורה לתפילת מוסף. מוזכרים בה נשמות הנפטרים שעליהם מתאבל הציבור כולו – חללי השואה ומערכות ישראל – ויש בה גם מקום להזכרת נשמותיהם של קרובים שנפטרו. יש הנוהגים להתחיל באמירת תפילת "יזכור" רק לאחר שנה מיום הפטירה, וכן נהוג כי מי שהוריו עודם בחיים לא אומר תפילה זו. בקהילות אחרות נהוג להזכיר את הנפטרים בתפילת "אשכבה" הנאמרת לאחר העלייה לתורה. בימים בהם מזכירים נשמות נוהג מי שקרובו נפטר להדליק נר נשמה.