זמני לוויות

אין לקיים הלוויה למת לפנות בוקר, כאשר יש לשער שלא יספיקו לקוברו עד תחילת זמן קריאת שמע (ראה שולחן־ערוך נח, א); ובבוקר, אין לקיים הלוויה אלא לאחר שאנשי החברא־קדישא ורוב הציבור התפללו שחרית. וכן בלילה - אין לקיים הלוויה משקיעת־החמה ועד לאחר שהציבור התפלל ערבית. ואם החלו בהלוויה בזמן האסור - ימשיכו ויקברוהו, ואף במקרה שבסיום הקבורה כבר יחלוף זמן קריאת־שמע; אולם המלַוים שאין בהם צורך לנשיאת המת ולקבורתו - יקראו קריאת־שמע לאלתר. [סעיף ב, ס"ק ד, ו ו־ח, וביה"ל ד"ה אין]

ה - מצוות הקבורה ואיסור הלנת המת
מצווה לקבור את המת, שנאמר (דברים כא, כג): "קָבוֹר תִּקְבְּרֶנּוּ בַּיּוֹם הַהוּא". ואף אדם שצווה על בניו שלא לקוברו, אין שומעים לו אלא קוברים אותו, מפני שאם לא יקברוהו תהיה מזה חרפה וביזיון לכל האנשים החיים, שגוף של אדם כמותם מוטל בביזיון (שו"ע יו"ד שמח, ג). כלומר במצוות הקבורה יש משום כבוד לכל האנשים שחיים, ולכן כשאין לנפטר משפחה, כל בני המקום מצווים לקוברו. 
והמצווה היא לקבור את הגוף באדמה, ויש בזה שני טעמים עיקריים: א' להסתיר את החרפה שבמוות, שכן היא תוצאה של חטא אדם הראשון. ב' יש בקבורה באדמה משום כפרה (ע' סנהדרין מו, ב). 
מצווה לקבור את המת בהקדם, ואסור להלין את גופתו בלא קבורה. וכל המלין את מתו עובר באיסור לא תעשה, שנאמר (דברים כא, כג): "לֹא תָלִין נִבְלָתוֹ עַל הָעֵץ, כִּי קָבוֹר תִּקְבְּרֶנּוּ בַּיּוֹם הַהוּא". ולדעת הרבה פוסקים אם המת נפטר במשך היום, מצוות עשה לקברו לפני שקיעת החמה, שנאמר: "קָבוֹר תִּקְבְּרֶנּוּ בַּיּוֹם הַהוּא" (החינוך תקלז, מ"ב עב, ו). וכתב הרמב"ן שהמלין את מתו בארץ ישראל עובר באיסור נוסף, שנאמר (דברים כא, כג): " וְלֹא תְטַמֵּא אֶת אַדְמָתְךָ אֲשֶׁר ה' אֱלוֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה". 
וכשלא הספיקו לקוברו עד שקיעת החמה, או שנפטר בערב, המצווה לקוברו עד סוף הלילה, ואם לא קברהו בלילה ועלה עמוד השחר עברו באיסור "לֹא תָלִין" (רדב"ז). והאחראים על כך הם הקרובים המצווים לקבור את מתם. וזהו כבודו של המת, שקוברים אותו מוקדם ככל האפשר, כי עיקר האדם זו הנשמה שבו, וכשיצאה הנשמה מקרבו יש ביזיון גדול בהשהיית גופו בלא קבורה. ועוד, שכיוון שהאדם נברא בצלם אלקים, כשדמותו מתבזית כביכול גם כבוד שמיים נפגם, ועל כן נצטוונו שלא להלין את המת.

אבל לצורך דברים הכרחיים לכבודו של המת מותר להלינו, שאם צריך להמתין כדי להביא לו תכריכים וארון, או כדי להודיע לקרוביו, מותר להלינו. וכן כשנפטר בערב, וצריכים כמה שעות כדי לפרסם את מועד הלווייתו כדי שמכריו יוכלו ללוותו, מותר לדחות את הלוויה ליום המחרת (שו"ע יו"ד שנז, א). 
ויש אומרים שאף שלכבוד המת התירו להלין, זהו בתנאי שלא יעברו יותר מעשרים וארבע שעות מרגע הפטירה ועד הקבורה (שו"ת דברי מלכיאל ב, צה). ולצורך גדול מאוד נוהגים להקל גם יותר מעשרים וארבע שעות, אבל אין מלינים יומיים. 
ובירושלים המנהג שאפילו לכבוד המת אין מלינים את המת, ובתוך חומות ירושלים המנהג מחייב, ובשאר שכונות העיר נוהגים להחמיר יותר משאר הארץ, אבל לצורך גדול מלינים את המת.